1

2

3

4

5

6

До 200-ліття Т. Шевченка: Шевченко на івриті
Антон Паперний Ізраїльский перекладач. Народився у Харкові. Перекладає на іврит поезію таких українських авторів, як Тарас Шевченко, Дмитро Павличко (у перекладі Паперного 2011 року вийшла книга «Єврейські мелодії»), Емма Андієвська (збірка «Сто сонетів»), Олександр Деко, Леся Степовичка, Юрій Андрухович, Маріанна Кіяновська, Катріна Хаддад, Дмитро Лазуткін, Олег Коцарев, Любов Якимчук, Богдана Матіяш, Олеся Мамчич, Катерина Калитко, Світлана Богдан, Таня-Марія Литвинюк, Анна Багряна, Анна Хромова, Галина Ткачук, Іван Потьомкін (2011 р., збірка перекладів з книги «Заплутавшись у гомоні століть»). З російської перекдадав Пушкіна, Бальмонта, Маяковського, поетів Срібного віку.
דוּמְקָה - הולך הנחל לים הכחול Думка (Тече вода в синє море) הוֹלֵךְ הַנַּחַל לַיָּם הַכָּחֹל, וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִמֶּנּוּ. חִפֵּשׂ הַקּוֹזָק אַחַר מַזָּלוֹ, וְהַמַּזָּל אֵינֶנּוּ. הָלַךְ הַקּוֹזָק לִקְצֵה הָעוֹלָם – תְּכֵלֶת הַיָּם סוֹעֶרֶת. גַּם לֵב הַקּוֹזָק סוֹעֵר, כֹּה מַחֲשַׁבְתּוֹ דּוֹבֶרֶת: "הָלַכְתָּ בְּלִי לָדַעַת לְאָן, אֱמֹר , כֵּיצַד עָזַבְתָּ אֶת אָבִיךָ, אֶת אִמְּךָ הַזְּקֵנָה, אֶת בַּת הַחֵן שֶׁאָהַבְתָּ? אֲנָשִׁים זָרִים בַּנֵּכָר, לַהֲבִינְךָ לֹא יַשְׂכִּילוּ. לֹא תְּשׂוֹחֵחַ אִתָּם לָעַד וְלֹא תִּבְכֶּה אֲפִלּוּ." יוֹשֵׁב הַקּוֹזָק עַל חוֹף – בַּיָּם הוֹמֵה הַסַּעַר, קִוָּה שֶׁמַּזָּלוֹ יִמְצָא, אַךְ מָצָא רַק דְּוַי וָצַעַר. שַׁיֶּרֶת הָעֲגוּרִים מֵעַל שָׁטָה בְּשָׁמֶיהָ. בּוֹכֶה הַקּוֹזָק – בְּכָל דְּרָכָיו רַק חוֹחַ עַתָּה צוֹמֵחַ. דוּמְקָה - שְׂבע תלאות אני, קשה לי Думка(Тяжко-важко в світі жити) שְׂבַע תְּלָאוֹת אֲנִי, קָשָׁה לִי דַּרְכִּי כִּי יְתוֹמָה הִיא. שׁוּם מִקְלָט אֵין לִי בַּחֶלֶד, מוּטָב כְּבָר בַּמַּיִם אֶת עַצְמִי לְהַטְבִּיעַ, לָשִׂים קֵץ לַצַּעַר לָעוֹלָם. חַיַּי – קָשִׁים הֵם, וּמוֹצָא לֹא אֶמְצָא עוֹד. לְמִישֶׁהוּ מְנָת חֶלְקוֹ תְּבוּאָה לָרֹב אוֹסֶפֶת, וּמְנָת חֶלְקִי בְּבַטָּלָה בָּעוֹלָם מְשׁוֹטֶטֶת. לְבַר מַזָּל רוֹחֲשִׁים כָּבוֹד, קַדִּים לוֹ כִּי עָשִׁיר הוּא. וְאוֹתִי פּוֹגְשִׁים בַּדֶּרֶךְ – אֲפִלּוּ לֹא יַכִּירוּ. הֶעָשִׁיר, גַּם אִם כָּעוּר הוּא, אַךְ הוֹדוֹת לְכֶסֶף עַלְמַת חֵן אוֹתוֹ אוֹהֶבֶת, אוֹתִי הִיא רַק עוֹקֶצֶת. "שֶׁמָּא לֹא יָפֶה נוֹלַדְתִּי, שֶׁמָּא אוֹתָךְ לֹא אָהַבְתִּי, שֶׁמָּא לָעַגְתִּי לָךְ פַּעַם, שֶׁמָּא אוֹתָךְ הֶעֱלַבְתִּי? חֶמְדַּת לִבִּי, אֶהֱבִי-נָא אֶת כָּל אֲשֶׁר רוֹצָה אַתְּ. אַךְ אָנָּא, רַק אַל תִּלְעֲגִי לִי, אַתְּ אֶת לִבִּי פּוֹצַעַת. בִּקְצֵה הָעוֹלָם טוֹבָה מִמֵּךְ אֶמְצָא, אֶחְיֶה בְּיַחַד אִתָּהּ, אוֹ אֶבֹּל כְּעָלֶה בַּשֶּׁמֶשׁ הַקּוֹפַחַת." שָׁקַע קוֹזָק בַּיָּגוֹן הַמַּר וּלְדַרְכּוֹ יָצָא לוֹ. חִפֵּשׂ מַזָּל בַּנֵּכָר, רַק אֶת מוֹתוֹ מָצָא לוֹ. וּכְשֶׁגָּסַס, הִבִּיט עוֹד אֶל הַשֶּׁמֶשׁ בְּשָׁמֶיהָ. אוֹי לוֹ, לְמִי שֶׁבַּנֵּכָר בִּבְדִידוּתוֹ גָּוֵעַ! * * * (Думи мої, думи мої) מַחֲשָׁבוֹת מָרוֹת בְּשֶׁפַע, הוֹי, רַבּוֹת עַצֶּבֶת! עַל הַדַּף בְּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ עֵדַתְכֶן נִצֶּבֶת. לֹא זָרְתָה אֶתְכֶן הָרוּחַ כְּאָבָק בַּסַּעַר. גַּם כְּתִינוֹקוֹת לֹא נַמְתֶּן עַל זְרוֹעוֹת הַצַּעַר. אֶתְכֶן צָרָה צְרוּרָה אֶל הָעוֹלָם הֵבִיאָה, שָׁטְפָה דִּמְעָה קוֹדֶרֶת – לָמָּה לֹא הִטְבִּיעָה? לֹא אֲבַדְתֶּן בַּשָּׂדוֹת, לֹא בְּיָם הַתְּכֵלֶת אִישׁ לֹא הָיָה שׁוֹאֵל לָמָּה אֲנִי שְׁמוּט רֹאשׁ, מֵאַיִן לִי כְּאֵבַי אִישׁ לֹא הָיָה שׁוֹאֵל עוֹד, לָמָּה בָּעוֹלָם בָּחַלְתִּי. "אֵין מַה לִּדְרשׁ," – אִישׁ לֹא הָיָה לוֹעֵג. הוֹי, פְּרָחִים שֶׁלִּי, בְּנוֹתַי! לְשֵׁם מָה אֲהַבְתִּיכֶן, לָמָּה טִפַּחְתִּיכֶן? הֲיֵשׁ בָּעוֹלָם לֵב תָּם שֶׁיִּבְכֶּה עָלַי, כְּפִי שֶׁעֲלֵיכֶן בָּכִיתִי? וְאוּלַי אָכֵן בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ יֶשְׁנָהּ הִיא – עַלְמָה בָּרָה, זַכַּת עֵינַיִם, שֶׁעַל מַחְשְׁבוֹתַי תִּבְכֶּה רַק – זֹאת מִשְׁאָלָה תַּמָּה לִי. לוּ רַק דָּמְעָה מֵעֵינֶיהָ – אֶת שִׂגְבִּי הִיא מַשְׂגֶּבֶת! מַחֲשָׁבוֹת מָרוֹת בְּשֶׁפַע, אוֹרְחוֹת מָרוֹת-עַצֶּבֶת! אֶל עֵינֶיהָ הַחוּמוֹת, אֶל שְׁחוֹר גַּבּוֹתֶיהָ. נִשְּׂאָה נַפְשִׁי וְכֹה עָרְגָה, צָרְפָה אֶת שִׁירוֹתֶיהָ. צָרְפָה אֶת כָּל הַמְּלִיצוֹת עַל לֵילוֹת הַשֶּׁקֶט, עַל גַּן דֻּבְדְּבָנִים יָרֹק, עַל עַלְמָה מְנַשֶּׁקֶת. אַךְ עַל נוֹף תִּלֵּי קְבוּרָה שֶׁבַּמְּכוֹרָה נִשְׁאַר הוּא דָּאַב לִבִּי כָּאן בַּנֵּכָר נִימֵי נַפְשִׁי לֹא שָׁרוּ. כָּאן, בֵּין יַעֲרוֹת הַקֹּר, בְּשִׁלְגֵיהֶם מָאַסְתִּי. צְבָא הַקּוֹזָקִים לַאֲסֵפָה בְּלִבִּי לֹא כִּנַּסְתִּי. נַפְשׁוֹת קוֹזָקִים שֶׁיָּנוּחוּ בְּמֶרְחָב יְפֵה-נוֹף, אֶת שְׂדוֹת אוּקְרָאִינָה יִרְאוּ מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק. כְּחֵרוּת שֶׁעוֹד אֵינֶנָּה – דְּנְיֶפֶּר, וּלְכָל עֵבֶר הִשְׂתָּרְעָה עַרְבַת אַרְצִי, בָּהּ כְּהָרִים – תִּלֵּי הַקֶּבֶר. שָׁם יָצָא שֵׁם הַקּוֹזָקִים, תְּהִלַּת בְּנִיָּה שֶׁאֶת כָּל שְׂדוֹת הַמּוֹלֶדֶת זָרְעוּ בְּאוֹיְבֶיהָ, בַּגּוּפוֹת זָרְעוּ שְׂדוֹתֶיהָ, שָׂגְתָה גְּדֻלָּתֵנוּ. אַךְ נָחָה, וְגָבַהּ תֵּל קֶבֶר קוֹדֵר – רוֹבֵץ, רוֹכֵן הוּא מֵעַל הַכֹּל. וְעָף הָעַיִט עֵר עַל הַמִּשְׁמָר הוּא. וְעַל תְּהִלַּת עַמֵּנוּ בַּשִּׁירִים יְזֻמַּר עוֹד. קוֹבְּזָרִים עִוְרִים שָׁרִים כָּל הָעָם שׁוֹמֵעַ שִׁירָם עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה וַאֲנִי רַק דּוֹמֵעַ, רַק בּוֹכֶה עַל אוּקְרָאִינָה, וּמִלִּים – לֹא מָצָאתִי. וְהַדְּאָבָה... לַעֲזָאזֵל אִתָּהּ! אוֹתָהּ לָרֹב יָדַעְתִּי, כְּמוֹ כָּל אֲשֶׁר שֶׁצַּעַר הַבְּרִיּוֹת לְלֵב לוֹקֵחַ. כָּל הָעוֹלָם לוֹ גֵּיהִנֹּם, גַּם בָּעוֹלָם הַבָּא. אֶבְכֶּה וְאֶתְיַפֵּחַ, אַךְ לֹא אֶזְכֶּה לְמַזָּלִי, אִם עַד עַתָּה לֹא זָכִיתִי. שְׁלוֹשָׁה יָמִים יִחְיֶה הַדְּוַי, אָז אֶקְבְּרֵהוּ. רָצִיתִי לִקְבֹּר אֶת הַנָּחָשׁ הָרַע בְּלִבִּי לָנֶּצַח, פֶּן יִרְאוּ אֵיךְ עֱנוּתִי בִּצְחוֹק אַרְסִי פּוֹרֶצֶת. מַחְשַׁבְתִּי, כְּמוֹ עוֹרֵב, עָפָה וּמְקַרְקֶרֶת. שָׁר לִבִּי, כְּמוֹ זָמִיר, זַמַּרְתּוֹ הַמְיֻסֶּרֶת בּוֹכָה דּוּמָם – אִישׁ לֹא יִשְׁמַע, לֹא יוּכַל לִלְעֹג. נָא אַל תִּמְחוּ אֶת דִּמְעוֹתַי, שֶׁבְּשֶׁפַע תִּזְלֹגְנָה, תַּשְׁקֶינָה אֶת הַשָּׂדֶה הַזָּר בְּכָל יוֹם וָלַיִל. כָּל עוֹד לֹא יְכַסֶּה הֶעָפָר הַזָּר אֶת עֵינַי. לִי לֹא עוֹד נִשְׁאַר דָּבָר, אֵין טַעַם לִדְמֹעַ. מִי שֶׁבַּיָּתוֹם קִנֵּא - יַעֲנִישֶׁנּוּ אֱלוֹהַּ! מַחְשָׁבוֹת מָרוֹת בְּשֶׁפַע, אוֹי פִּרְחֵי הָעֶצֶב! לִי בְּנוֹתַי אַתֶּן, אַךְ אָנָה דַּרְכְּכֶן נִפְרֶשֶׂת? לֵכְנָה לַמְּכוֹרָה לָנֶצַח, לְאוּקְרָאִינָה, שׁוּטוּ כִּיתוֹמוֹת בְּכָל דְּרָכֶיהָ, אֲנִי – כָּאן אָמוּת. שָׁם תִּמְצְאוּ לֵב טָהוֹר וּמִלָּה אוֹהֶבֶת. שָׁם תִּמְצְאוּ אֱמֶת צְרוּפָה, אוֹ גַּם תְּהִלָּה נִשְׂגֶּבֶת. אוּקְרָאִינָה, הוֹי אִמִּי, בָּרְכִי-נָא בִּשְׂדוֹתַיִךְ אֶת כָּל בְּנוֹתַי הַתְּמִימוֹת הַנִּשָּׂאוֹת אֵלַיִךְ. *** (Я не нездужаю, нівроку) בְּלִי נֶדֶר – אֵינִי חוֹלֶה עֲדַיִן, אַךְ יֵשׁ דְּבַר-מָה סָמוּי מֵעַיִן שֶׁכֹּה מַכְאִיב לִי, לֹא נָדַם לִבִּי – דּוֹאֵב הוּא, לֹא נִרְדָּם כְּיֶלֶד. הַצִּפִּיּוֹת לְרַע בּוֹ, לַצַּעַר הַצָּפוּי לְהַבָּא? לֹא נִשְׁאֲרָה תִּקְוָה לַטּוֹב וְלַחֵרוּת, הִיא יְשֵׁנָה עוֹד, עוֹדָהּ כִּרְצוֹן הַצָּאר שׁוֹקַעַת בְּתַרְדֵּמָה. וְאֵיךְ נוּכַל לְהַעִירָהּ, אִם כָּל עַמֵּנוּ כְּמַעֲרָךְ אָחִיד יִפְעַל. רַק אָז נַשִּׂיג בְּגַרְזִנֵּינוּ אֶת הַשִּׁחְרוּר הַמְיֻחָל, שֶׁיִּכָּבֵשׁ בְּעֹז, וָלֹא – הוּא יִישַׁן לוֹ כָּךְ עַד דִּין אֱלוֹהַּ, וְכָל אָצִיל יִצְבֹּר לוֹ הוֹן, יִבְנֶה אַרְמוֹן וְעוֹד אַרְמוֹן, יִשָּׂא שְׁבָחִים לָרֹב, בְּלִי קֵצֶה לַצָּאר וּלְדַת בִּיזַנְטְיוֹן – דָּבָר לֹא יִשְׁתַּנֶּה לָנֶצַח. 22 בנובמבר שנת 1858, סנט פטרבורג. לנ. מרקביץ' (Н. Маркевичу) בָּנְדוּרִיסְט, אַשְׁרֶיךָ, רֵעַ, עַיִט קַל כְּנָפַיִם! תִּשָּׂאֲךָ שִׁפְעַת הַכֹּחַ בִּמְעוֹף הַשָּׁמַיִם. לְאוּקְרָאִינָה נִשֵּׂאתָ – מְחַכִּים לְךָ בָּהּ, אִם אַמְרִיא אִתְּךָ, בְּרָכָה לִי מִי יַקְדִּישׁ לְהַבָּא? פֹּה גּוֹלֶה גַּלְמוּד נִשְׁאַרְתִּי, גַּם בְּאוּקְרָאִינָה רַק יַתְמוּת אֶסְבֹּל וָצַעַר, אֵי רֹאשִׁי אַרְכִּינָה? מִשּׁוּם מַה לִבִּי גּוֹנֵחַ שָׁם אֶהְיֶה לָנֶצַח כֹּה בּוֹדֵד. הוֹי, אוּקְרָאִינָה, עֲרָבוֹת בְּלִי קֵצֶה! רוּחַ פֶּרֶא מְדַבֵּר שָׁם רַק אֵלַי כְּמוֹ רֵעַ. שְׂדֵה אֵינְסוֹף נִפְרָשׂ עַד אֹפֶק, חֹפֶשׁ מִשְׂתָּרֵעַ. שָׁם בְּיָם גַּלֵּי הַתְּכֵלֶת מְגָרְשִׁים הַצַּעַר, בַּמֶּרְחָב – גִּבְעוֹת אַרְצֵנוּ שָׁם פּוֹנוֹת לַסַּעַר. בְּקוֹלָן הַמַּר – הָעֶצֶב אֶת הַלֵּב קוֹרֵעַ: "כְּבָר הַכֹּל הָיָה אֵי-פַּעַם וְשׁוּב לֹא יִקְרֶה עוֹד." גַּם אִתָּן בּוֹכֶה הָיִיתִי בְּדִמְעָה נִגֶּרֶת. אַךְ בֵּין הַזָּרִים בְּסֵבֶל כָּאן דַּרְכִּי עוֹבֶרֶת.